תודעה חיה

מבוא לתודעה ובעית גוף-נפש

במאמר זה אני רוצה להציג את התופעה המדהימה והמיסתורית שבלעדיה לעולם לא היתה שום משמעות. אני מדבר על התודעה, אותה תופעה שלא קל לתאר אותה ועם זאת כולנו מכירים אותה. מהי תודעה? מה גורם לאנשים לחשוב שיש בה מן המסתורין? והאם אפשרי מדע התודעה? אנחנו נתמקד בשאלות אלה ואחרות ביחס לתודעה ובהקשר של היסטורית החשיבה האנושית על אודות התודעה.

חלק 1 – הפילוסופיה של הנפש  (philosophy of mind)

הפילוסופיה של הנפש מנסה להגדיר ולהסביר את התופעות הנפשיות. היא עוסקת בשאלות כמו מה זה אומר שהתופעה היא נפשית ובמה היא שונה מתופעות אחרות (לא נפשיות). הוגים בתחום זה מנסים למצוא תכונות מהותיות של תופעות נפשיות ואז לנסות להבין איך התכונות הללו אפשריות, מה הסטטוס האונטולוגי שלהן, איך ואיפה הן מתמקמות בתמונה המדעית הכללית. בין התכונות הבולטות ביותר שעליהן יש הכי הרבה ויכוחים נמצאות מכוונות (או אינטנציונליות) ומודעות פנומנלית (או קוואליה).

מכוונות היא תכונה של תהליך נפשי כבעל משמעות. למשל מחשבה על חתולים היא בעלת משמעות מסויימת, יש לה תוכן סמנטי והוא – חתולים. אמונה שבערב יירד גשם גם היא בעלת משמעות והיא – מצב העניינים בו יורד גשם בערב. מצבים נפשיים אינטנציונלים הם תמיד על אודות משהו, מכוונים כלפי משהו. קיים ויכוח על האם כל המצבים הנפשיים הם אינטנציונליים או לא. נראה שזה תלוי בהגדרה יותר מדוייקת של מה זה מכוונות ומה נחשב למצב נפשי. מבחינת המדעים הקוגניטיביים יש כיום כמה תיאוריות שמנסות להסביר את היכולת הזאת של תהליך נפשי להיות על אודות משהו מחוץ ממנו. אני מפרט יותר על הנושא הזה בשני מאמרים אחרים : ידע והוויה ומדעי הקוגניציה.

מודעות פנומנלית היא כל העולם הפנימי/חיצוני שלנו כפי שהוא נתפס על ידינו: התחושות של הגוף, הרגשות, המראות שאנחנו רואים וצלילים שאנחנו שומעים, הריחות והטעמים, המחשבות שאנחנו מודעים אליהן. כל החוויה שלנו של הקיום על כל מאפייניה היא בתוך המודעות הפנומנלית. בשביל לראות יותר בבירור מה זה אומר תחשבו על מכשיר שמסווג ריחות על פי מבנה מולקולרי לעומת אדם שמריח את הריחות האלה וחווה על בשרו את ההשפעה שלהן – האיכות המיוחדת של כל ריח וריח היא חלק מהחוויה הפנומנלית של הנפש. גם כאן יש ויכוח בין מי שחושב שאדם שמריח פרח לא שונה בכלום ממכשיר שמסווג ריחות באופן מחושב, לבין מי שדוגל בכך שיש הבדל מהותי ביניהם. את הנושא הזה אני מפרט יותר במאמר על החוויות.

ככל הנראה שתי התכונות האלה הן החשובות בשביל להתחיל לבחון מהי תודעה ולמה היא מהווה מקור לאחת הבעיות המדעיות-פילוסופיות הקשות של כל הזמנים – הבעיה הפסיכו-פיזית או בעית גוף-נפש. אבל קודם בואו נראה מאיפה בכלל הגיעה הבעיה הזו.

חלק 2 – דואליזם ובעית גוף-נפש

מי שהפריד בין הגוף לנפש בעולם המודרני היה רנה דיקרט שחשב כי הוכיח שאין שום דבר משותף בין הגופים הפיזיים המתפשטים במרחב לבין הנפשות של בני אדם, שהתכונה המהותית שלהן היא חשיבה. דיקרט קרא בשם “חשיבה” לכל מה שאנחנו היינו קוראים לו תהליכים קוגניטיביים מודעים – רגשות, תחושות, מחשבות וכו’. בעצם לפי דיקרט נפש=תודעה. תהליכים נפשיים לא מודעים לא עניינו אותו כל כך. דיקרט היה חייב את ההפרדה הזו בין גוף לנפש כדי שהנפש לא תהיה כנועה לחוקי מכאניקה שאותם הוא ראה כמנהלים את העולם הפיזי כולו. הרצון הזה להשאיר לאדם את חופש הרצון והמוסר הביא אותו להסקת מסקנות שרירותיות רבות על אודות טבעה של הנפש (או בעצם של התודעה). המסקנה הגדולה היתה שקיימים שני סוגים של דברים בעולם – חומריים ונפשיים. מכאן המושג דואליזם.

דפוס מחשבה קרטיזיאני (כלומר של דיקרט) על הנפש מלווה בצורה כזו או אחרת את רוב המסורות הפילוספיות, גם כאלה שלא מחשיבות את עצמן לדואליסטיות. סוגי דואליזם שונים הופיעו בעקבות ההפרדה הזו ומלוות כיום גם את המדעים הקוגנטיביים. תחשבו למשל על הפרדה בין מידע לחומר, בין פונקציה ליישום פיזי שלה, בין המערכת הקוגנטיבית לעולם חיצוני בלתי תלוי בה ועוד.

בעית גוף-נפש היא פרי של ההפרדה המקורית הזו של דיקרט ושל גרסאות מודרניות של הדואליזמים השונים. הבעיה אומרת שיש תופעות נפשיות סובייקטיביות כמו משמעות וחוויות, ויש תופעות פיזיות אובייקטיביות כמו אבנים, כוכבים ומוחות, ולא ברור איך יכול להיות קשר בין שני סוגי התופעות.

חלק 3 – פילוסופיה אנליטית ותחילתם של מדעי הקוגניציה

אחת המסורות הפילוסופיות שמנסה להתמודד עם בעית גוף-נפש חשובה במיוחד גם משום שהיא במובן מסויים ממשיכה את קו המחשבה (השגוי) של דיקרט, וגם כי היא השפיעה רבות על הנחות היסוד של הדור הראשן של מדעי הקוגניציה, שגם כיום נחשב לזרם הגדול בתחום של חקר הנפש בכלל והתודעה בפרט. אני מדבר על פילוסופיה אנליטית.

פילוסופים אנליטיים מאוד רצו להיות מדויקים ויעילים כמו חוקרים במדעי הטבע ובמיוחד כמו מתמטיקאים, לכן הם ניסו להעביר את השיטות של המדעים האלה אל הדיון הפילוסופי על הנפש האנושית. גוטלב פרגה למשל, שנחשב למייסד של הלוגיקה המודרנית, אימץ בשמחה את הרעיון שמשמעות המילים קיימת מחוץ לראשם של בני אדם, ווויטגנשטיין המוקדם בכלל ראה בנפש מין ישות אבסטרקטית שמצלמת את העולם, כאשר העולם הזה הוא אפילו לא עולם של אובייקטים פיזיים אלא עולם של “עובדות”, סוג של טענות לוגיות. נראה שזה המשך ישיר של דואליזם קרטזיאני רק בניסוח לוגי-פילוסופי חדש.

לגבי השיטות של מדעי הטבע: פילוסופים אנליטיים החליטו שתודעה היא תופעה שאפשר לחקור אותה “מבחוץ” כמו למשל נפילת מטאור, כלומר שמו אותה באותה שורה עם שאר התופעות הנחקרות במדעי הטבע. ההיסטוריה מראה שגישה זו, אם היא מיושמת כמו שצריך, מביאה בסופו של דבר לאלימניטביזם, גישה שאומרת כי תודעה היא אשליה – אין לנו שום מודעות פנומנלית ואין דבר כזה מכוונות נפשית. זה מהסיבה שהתכונות הסובייקטיביות של תודעה אינן מתיישבות עם שיטות שמוגבלות להסתכלות חיצונית וללוגיקה אקסטנסיונלית (לוגיקה שלא מתחשבת במשמעויות אלא רק בצורה של הטיעונים). שיטות אלה אומצו גם על ידי מדעי הקוגניציה.

הופעתם של מדעי הקוגניציה על הבמה המדעית לוותה באופן בלתי נפרד על ידי מטפורת המחשב, בה רואים את המוח כמחשב ואת הנפש כתוכנה שרצה עליו. זו מטפורה דואליסטית באופן מובהק – הנפש אינה תלויה בחומר, היא מערכת פונקציונלית מופשטת שאפשר ליישם על כל חומרה מתאימה. כמו כן אפשר לחקור את המחשב מבחוץ ולדמות את החשיבה לתהליך של חישוב מתמטי כמו שפילוסופים אנליטיקאים מאוד אוהבים (שוב בהשארתו של דיקרט). את הבעיות שבמטפורת המחשב במדעי הקוגניציה אני מנתח במאמר על מדעי הקוגניציה ובינה מלאכותית. כאן רק רציתי להראות איך קו מחשבה דואליסטי מלווה את הבעית התודעה גם במדע המודרני שמתיימר להיות מוניסטי.

סיכום ביניים – מבעית גוף-נפש לבעית נפש-נפש

ראינו עד כאן שאמנם קיימות לתודעה תכונות מיוחדות כמו מכוונות ומודעות פנומנלית, אך הפער הענק שבין תופעות נפשיות לתופעות פיזקליות לא נפשיות צמח בעיקר בגלל גישה לא נכונה לנתח ולחקור תכונות אלו בפרט ואת התודעה בכלל. לחקור תודעה “מבחוץ” בלבד, להפריד בין גוף לנפש, בין מוח למשמעות הייצוגים המוחיים, לראות את החשיבה בתור פעולת חישוב מתמטית, להשוות את האדם למחשב – כל השיטות האלה רק מבלבלות אותנו ומרחיקות מהבנה אמתית של התודעה, או מגיעות למסקנה שתודעה היא אשליה ואין בעצם מה להבין חוץ מכלמיני תהליכים מכאניים ברמה של תאי המוח.

ג’קנדוף נתן ניסוח חדש לבעית גוף נפש. הוא הראה שאין לנו שום בעיה להסביר פעולות קוגניטיביות רבות. אנחנו יכולים לדעת איך המוח שולט בתנועה, איך תהליכים שונים קורים בתוך המוח ברמה החישובית שלא מודעת לנו (כמו למשל חישוב של כוח נכון שיש להפעיל בזריקת כדור לסל). כל הפעולות הללו יכולות לאפיין גם רובוט משוכלל, הן משתייכות לפי ג’קנדוף לנפש הקוגניטיבית (cognitive mind). עם זאת קיים גם כל העולם של החוויות, אותן איכויות מיוחדות שיש להתנסויות שלנו, אותם הדברים שעושים אותנו שונים מהרובוט המשוכלל שיודע לעשות את כל החישובים שהנפש הקוגניטיבית שלנו עושה. בנוסף לנפש הקוגניטיבית יש לנו את הנפש הפנומנלוגית (phenomenological mind) . הבעיה היא להבין מה הקשר בין שתי הנפשות.

 חלק 4 – פנומנולוגיה

במקביל למסורת האנליטית ששלטה במאה ה20 בציבור האנגלו-אמריקאי, ביבשת הארופאית התפתח זרם פילוסופי שונה מאוד. ווילהם דילטיי ניסה לנסח שיטות מדעיות שיתאימו למדעי הרוח בלי לפספס את מה שמהותי במדעים אלו, ואדמונד הוסרל לקח את חיבתו למתמטקיה לכיוון שונה מאוד מזה של פרגה, לכיוון של חיפוש אחר פילוסופיה בסיסית ביותר, כזאת שרוצה להתבונן בעולם כפי שהוא מופיע באמת בתודעה שלנו. הרי כל מדע מתחיל מהתנסות, יש לחוות את המראות של העולם בתודעתנו על מנת להכיר אותם ולחקור אותם. בלי תודעה אין הכרה של העולם ואין שום מדע/ידע. אם כך אז בשביל להתחיל לבנות את יסודות המדע או כל ידיעה בכלל יש להבין איך אנחנו חווים את העולם.

יש לומר שגם כאן צצה השפעתו של דיקרט, במובן שעל מנת לדעת משהו על העולם, יש קודם כל לדעת את עצמי (דיקרט מתחיל את הפילוסופיה שלו מהוכחת קיומו שלו – “אני חושב משמע אני קיים”). השפעה זו הייתה דווקא השפעה טובה, היא סך הכול הצביע על העובדה שאנחנו מכירים את העולם דרך התודעה ולא את התודעה דרך העולם.

הוסרל קרא לפילוסופיה שלו המתמקדת בתודעה מגוף ראשון “פנומנולוגיה”. הוא ניסה לסלול את הדרך למחקר התודעה כפי שהיא, את האופן בו מוצג העולם בה ואת הפעולות השונות שלה (כמו הזכרות, דמיון, ציפיה) כפי שהן נחוות. אחד הגילויים החשובים שלו למשל היה שמכוונות (אינטנציונליות) היא תופעה הרבה יותר מורכבת ומהותית מאיך שהיא מוצגת בפילוסופיה אנליטית/מדעי הקוגניציה. תלמידו היידיגר המשיך את המחקר הפנומנולוגי והתעמק בו לרמות שחורגות ממה שניתן להתייחס אליו במאמר הנוכחי.

דמות נוספת שחשובה מאוד בזרם הפנומנולוגי היא מרלו-פונטי הצרפתי. בעבודות שלו, שכללו גם מחקר מדעי, הוא הדגיש את הקשר הבלתי נפרד שבין הגוף שלנו לבין הפנומנולוגיה שלנו. מסתבר שלאותם מאפיינים של חווית העולם שלנו יש קשרים הדוקים עם מאפיינים פיזים כמו יכולת תנועה והגבלות גופניות שונות. בנוסף לפי מרלו-פונטי אי אפשר להפריד בין אורגניזם לסביבה- הסביבה היא לא מרחב גאומטרי מופשט כלשהו, אלא היא עולם קונקרטי שרלוואנטי למבנה הפיזי וליכולות הפיזיות של האורגניזם, זוהי הנישה שלו. התפיסה של חיות (ובני אדם ביניהם) מנוהלת על ידי הפעילות הפיזית התנועתית שלהם ולא רק מנהלת פעילות זו בכיוון חד-צדדי. זה אומר שהתפיסה מתוארת לא כאקט סביל אלא כמיומנות אקטיבית של גוף חי.

הזרם הפנומנולוגי תרם בשתי דרכים להסרת הכישוף הקרטזיאני ולקידום של הבנת התודעה: מצד אחד התמקד בתודעה עצמה מבלי ליישם עליה שיטות לא רלוואנטיות מתחומים אחרים, ומצד שני החזיר את התודעה לתוך הגוף – הנפש היא לא משהו מופשט שנפרד מהגוף, אלא היבט מרכזי ובלתי נפרד של הגוף. התרומה השניה אומצה על ידי מה נקרא היום הדור השני של מדעי הקוגניציה שרואה את הנפש כמוטבעת בגוף (Embodied mind).  כמובן שמי שמכיר את הפילוסופיה היוונית יראה כאן חזרה לעמדתו של אריסטו שהיה ביולוג בניגוד לדיקרט שהיה מתמטיקאי.

חלק 5 – שוב מכוונות ומודעות פנומנלית

אפשר עכשיו להסתכל שוב על התודעה בהקשר של התכונות המהותיות שלה ולראות מה הוא הכיוון שיכול לקרב אותנו להבנתן. מכוונות נפשית היא הצורה הבסיסית של התודעה, היא מה שמקשר בין התודעה לבין העולם החיצוני. הוסרל והיידיגר הראו שיש להבין את התופעה הזו לעומק ושהדבר איננו טריוויאלי בכלל. נראה שתיאוריות מדעיות שמנסות להסביר מכוונות משטיחות מאוד את התופעה ואולי אף מסתכלות עליה מהפן הלא נכון. על מנת שנוכל להבין יותר טוב מה היא מכוונות, עוד לפני שבכלל נתחיל לדבר על מדע, עלינו להתעמק במחקר פנומנולוגי שלה.

בעית המכוונות הנפשית משקפת את ההפרדה הכביכול מובנת מאליה בין הנפש לבין העולם החיצוני. יש לנו שני דברים שצריך לקשר ביניהם איכשהו, כדי שהנפש תהיה “על אודות העולם”, תוכל לתפוס את העולם, לדעת אותו ולהבין אותו. היידיגר בניתוח שלו של העולם, כפי שהוא מופיע בתודעה, מטיל ספק בהפרדה בסיסית זו. משתמע ממנו ש”הארכיטקטורה” הבסיסית (האונטולוגית) של הקיום היא כזו שהסובייקט והעולם בלתי נפרדים בה. הנבדלות של ה”אני” מהעולם היא הפשטה פרגמטית שמתחתיה מסתתרת אחדות. אם הדבר הזה נכון אזי מכוונות היא חלק מובנה של האונטולוגיה העולמית, אין היא מקשרת בין משהו למשהו, אלא מהווה קטע במבנה אחיד. נראה שהמדע המודרני רחוק מתובנות כאלה, אבל אולי זה מהסיבה שרוב המדע מתבסס בעיקר על דיקרט וכמה ממשיכיו, ולא על הוסרל והיידגר.

לבעיה השניה של מודעות פנומנלית ניתן לקרוא בשם “בעית הפנימיות”. הרי החוויות שלנו זה בדיוק העולם הפנימי והבעיה היא להבין כיצד יכול להיות לחומר עולם פנימי. יש להתסייג ולומר ש”פנימי” הוא מטפורה שנורשה מהפילוסופים של המאה ה17. אף אחד כמובן לא נותן למטפורה זו משמעות מרחבית (שמשהו פיזית נמצא בתוך משהו), אלא רק משמעות של חיים סובייקטיבים, של תופעות פנומנליות שמלוות יצורים חיים. הבעיה של פנימיות נובעת מראיה של חומר כמשהו חיצוני לגמרי ושל נפש כמשהו פנימי לגמרי. לא ברור איך יכול להיות הקשר בין השניים.

על מנת לפתור בעיה זו, גם כאן יש קודם כל להבין יותר טוב מהי נפש ומהו גוף חי. מרלו-פונטי מאתגר במידה רבה את ההפרדה ביניהם. גוף חי בעל תפיסה הוא הרבה יותר ממה שנהוג לראות בו בעקבות התפיסה המכאניסטית. ניתוח מעמיק והוליסטי של גוף חי מצביע על כך שאופן פעילותו מייצר נישה אישית, עולם פרטי משלו. תודעה היא מיומנות של גוף חי שמשתתפת בתהליך מעגלי זה של יצירה/התנהגות בעולם הפרטי הבלתי נפרד מהאורגניזם. התעמקות בפילוסופיה של מרלו-פונטי מטשטשת את אותן החומות שמולידות את בעית “פנים-חוץ”.

אבל מה לגבי מדע ?

חלק 6 – גישות חדשות במדעי הקוגניציה, לקראת הפתרון המדעי?

לפני שנוכל לתאר את התודעה בדרך מדעית טכנית ולהתחיל לייצר יצורים בעלי תודעה במפעל (אם הדבר בכלל אפשרי) יהיה עלינו להגיע להבנות קונצפטואליות לגבי מהי ומה תפקידה בגוף חי. העבודה צריכה להיעשות במקביל על ידי פילוסופים ומדענים כאחד. מה שבטוח הוא שהמדע החדש של התודעה לא יכול להיות מבוסס על הנחות ומושגים של פילוסופיות דואליסטיות. המדע החדש הזה מתחיל כבר להווצר. אני מדבר על מה שנקרא הדור השני של המדעים הקוגנטיביים שמתנגדים באופן מובהק להנחות קרטזיאניות על הנפש ובחלקם שואפים את ההשראה מפילוסופיה קונטננטלית. גישות הembodied cognition רואות בנפש בכלל ובתודעה בפרט פעילות אקטיבית של הגוף כולו, ולא רק של המוח. הפרדת מוח-גוף היא עוד דיכוטומיה בעלת דם קרטזיאני.

הבנה מעמיקה של הגוף החי הפעיל תוביל בסופו של דבר לשינויים קונצפטואלים בתיאורנו של הביולוגיה. אימוץ שיטות פנומנולוגיות לחקר התודעה יוביל אותנו לראיה ברורה יותר של איך היא פועלת. אם סובייקטיביות היא רובד ממשי של העולם הזה, אין מנוס מלפתח שיטות מחקר שמתאימות לרובד זה. הישענות על שיטות ישנות שמיועדות לחקור תופעות חיצוניות, כאלה שעברו דרך התודעה שלנו ובאופן מופלא כלשהו נגישים לנו – כל הדברים שמדעי הטבע עוסקים בהם, אינה מספיקה. דרך אפשרית היא לאמן חוקרים לחקור את התודעה שלהם עצמם. הדבר צריך להתבסס על מסורת פנומנולוגית מערבית ואולי גם על מסורות מדיטטיביות מן המזרח. חשוב להדגיש שלא מדובר בחזרה לשיטות אינטרוספקציה שהיו פופולריות בתחילתה של הפסיכולוגיה המדעית. מדובר על פיתוח שיטות מדויקות שמתבססות על מיומנויות לא טריוויאליות של ריכוז ומודעות לצורות התהליכים בתודעה ולקשרים ביניהם.

 השינויים הללו בשיטות המדעיות לא יהיו קלים אבל אף אחד לא אמר שבעית התודעה היא בעיה קלה.

17 thoughts on “מבוא לתודעה ובעית גוף-נפש

  1. daniel

    פוסט מצויין.
    מדע הקוגניציה היום אינו מתבסס על דואליזם למרות שיש היום פריחה מחודשת בנושא דווקא מכיוון הפיסיקה הקוונטית (ניסוי של יקיר אהרונוב ואבשלום אליצור), חקירה של פעולות קוגנטיביות “כאילו” במנותק מרשת הנירונים למעשה אינו מניח קיום שתי סובסטנציות אלא מתייחס לפעולות אלו כתיאור מרמה גבוהה של פעילות החומר.
    לכן דימוי החומרה-תוכנה הוא מצויין לטעמי, התוכנה אינה ישות בפני עצמה והיא קשורה בקשר הדוק עם החומרה, אך מערך של מצב חומרה מסויים יכול להיות מתואר בתיאורים נוספים כך שהם לא יהיו קיימים ברמת החומרה .

    דוגמאות מצויינות לנושא נותן דאגלאס הופשטטר בספריו.

  2. erik Post author

    תודה.
    לא אמרתי שהיום מדברים על סובסטנציה נפרדת. כמובן שלא חושבים שתוכנה יכולה להתקיים בלי חומרה בכלל. אבל עצם הזהות בין תכונות מושפטות של תוכנה לבין הנפש מראה דואליזם מסוג חדש.
    הנפש היא לא אוסף של תכונות מופשטות. נפש היא לא רק חשיבה לוגית. נפש היא רגשות, תחושות, תנועות ועוד. נפש היא לא מבנה לוגי כמו תוכנה. ההקבלה של נפש נתוכנה נובעת מכמה מטפורות לא טובות.
    כל הידע המופשט שלנו הוא מטפורי, אבל צריך להזהר בקבלת מטפורות מיושנות כמובנות מאליהן.
    על שימוש במטפורות בפילוסופיה ומדעים מומלץ לקרוא את לקוף – http://www.amazon.com/Philosophy-Flesh-Embodied-Challenge-Western/dp/0465056741

  3. Daniel

    דואליזם במובן הקארטזיאני כן מניח שתי סובסטנציות ועל כן אין מה לדבר על דואליזם בהקשר של המחקר העכשווי
    לא אמרתי שהנפש היא רק מבנה לוגי (למרות שהיא לא יכולה לחשוב בצורה לא לוגית) מה שהטענתי הוא שהתכנים של הנפש כמו רגשות מחשבות רעיונות ופעולות קוגניטיביות אחרות הן תיאור של החומר ברמה הגבוהה בה המודע( מה שהוא לא יהיה) תופס אותן.

  4. erik Post author

    זה עדיין דואליזם. הוא דומה לזה של דיקרט כי הוא מפריד בין גוף לנפש. המובן של ההפרדה השתנה אבל עדיין יש הפרדה. תוכנה היא כן מנותקת מחומרה, אני יכול להעתיק כל תוכנה מהמחשב לדיסק וזה לא יפגע בה. לחשוב שהדבר דומה בנפש הוא טעות. ולמה זה נראה בסדר? כי התרגלנו להפריד בין נפש לגוף. דיקרט התחיל עם זה, אבל גם מי ששכח מקיומו ירש את הנטיה הזו (גם אם הוא מתחכש לה).
    ובכלל לא ברור מה זה “תיאור של חומר ברמה גבוהה” . זה כל כך כללי שאין לזה כמעט שום משמעות. אם כבר אז נפש היא פעילות מורכבת של גופים חומריים, לא תיאור של חומר.
    הבעיה היא שכל מה שאתה או מדען כלשהו חושב מותנה במידה רבה מאוד במסורת פילוסופית אינטלקטואלית כזו או אחרת, וחוסר מודעות לזה גורם לאנשים לחשוב שהם “סך הכול אומרים עובדות”, כאשר בפועל קו המחשבה שלהם עמוס בהנחות ומושגים שהורשו מהמסורות השונות.

  5. daniel

    ההפרדה בין גוף לנפש היא רק למראית עין, כאשר המודע שלנו בא במגע עם מצבים מורכבים של קשרי נירונים הוא תופס אותם כחוויה מסויימת, חוויה זו חשופה אך ורק אליו (לסובייקט) ולכן אין אפשרות לעשות רדוקציה למושג כזה כמו חוויה, במובן כזה מדע הקוגניציה דוגל בדואליזם ולא במקרה.

    דיסק מקדד בתוכו מידע על מצבי חומרה מסויימים (בשפה בינארית), הוא אינו מכיל את התוכנה עצמה אלא רק הוראות לחומרה איך להריץ את התוכנה, הפיצ’רים עצמם לא קיימים בו.

    כשאני אומר “תיאור החומר ברמה גבוהה” אני מתכוון לכך שאפשר לתאר מצב מורכב מסויים בשני אופנים:
    ניקח לדוגמא את הכימיה: אופן אחד לתיאור הכימיה הוא ברמת החלקיק האלמנטרי הפיזיקלי ובעזרת אלפי משוואות.
    אופן שני יהיה בעזרת מושגים ברמה יותר גבוהה של אינטראקציה כמו “אטום”, “יסוד”, “תרכובת”, מולקולה”, מצב צבירה” וכו’ וכו’, מושגים כאלו אינם מצויים ברמה הפיזיקלית אך הם מקבלים תיאורים נוספים ברמת מורכבות מסויימת.

    אני מאוד אוהב את משל הנוזליות של ג’ון סירל, תכונת ה”נוזליות” שיש לנוזל אינה קיימת בחלקיקים המרכיבים אותה אך מרמת מורכבות מסויימת החומר מקבל תיאורים נוספים, יעילים.

  6. erik Post author

    אני מבין למה הכוונה בתיאור של התכונות המופשטות של פעילות גופנית (התוכנה). המקור של זה בא מפונקציונליזם. פאטנם טען שאותו מצב נפשי יכול לקרות בגופים שונים (גם לי וגם לתמנון יש כאבים) ולכן התכונות המשותפות שיש לכאב שלי ולכאב של תמנון צריכות להיות מופשטות מספיק (דמיון למרות השוני בפיזיולוגיה). משם זה הגיע. פאטנם עצמו שנים אחרי זה חזר בו ואמר שאי אפשר להסביר את החוויות (קוואליה) בעזרת פונקציונליזם. סרל עצמו (שאתה מחבב) מתנגד בחריפות רבה לקוגניטיביזם. טיעון החדר הסיני בא להראות שהבנה (סמנטיקה) היא יותר מאוסף של קשרים לוגיים (סינטקס).
    כאן בדיוק הבעיה עם התוכנה – זה סינטקס נטו. זה אוסף של פקודות ללא שום תוכן סמנטי. תיאוריה חישובית של הנפש (השולטת כיום) יודעת לנסח רק את הפעילות החישובים על הייצוגים הנפשיים. לגבי תוכן הייצוגים אין לה מה להגיד והיא מודה בזה (ראה שפת המחשבה של פודור).
    בעיה נוספת היא אלגוריטמיזציה – אפילו המייסדים של תיאוריה חישובית קלאסית (פודור ופילישין) מודים שרק המערכות הנמוכות ניתנות לאלגוריטמיזציה (חושים למשל). לגבי מערכות מרכזיות (כמו שיפוט ותהליכים גבוהים) – אי אפשר לנסח אותן באלגוריטמים. שוב זה דעה של המגנים על תיאוריה חישובית.
    דניאל דנט אחד האנשים שתיאר את בעית המסגרת למרות שאני מעדיף את הניסוח של דרייפוס. בקצרה זה מראה שאורגניזם לא יכול להיות מתוכנת ככה שידע תמיד מה לעשות, יש תמיד יותר מדי מידע לא רלוואנטי ואי אפשר לקבוע על ידי שום אלגוריטם איך לדעת מה יהיה לרוואנטי ומתי ומה לא.
    מפתחי רשתות נוירונים מלאכותיות (קוננקציוניזם) גם הם מראים ששימוש בפקודות של תוכנה לא מתאים לניסוח תהליכים נפשיים (פקודות ללא יוצאי דופן) – אלא דרוש ניסוח בעל “הגבלות רכות” על המערכת .

    ביקורת נוספת על ראיה של אורגניזם כמערכת אינפוט-אוטפוט שמנהול על ידי תוכנה באה מביולוגיה ותיואריה של אוטופואזיס. אבל כבר כתבתי יותר מדי גם ככה :)

    בכל אופן להגיד שנפש היא תוכנה זה טענה כללית ופשטנית. אם מתחילים לחפור בספרות של תיאוריה חישובית, פילוסופיה של הנפש ,פילוסופיה של מדעי הקוגניציה ואפילו ביולוגיה, מבינים כמה זו טענה בעיתית ומנותקת מהמציאות.

  7. daniel

    אני חושב שהתשובה לניסוי “החדר הסיני” ובעצם לכל הקונפיליקט לכאורה בין קוואליה לפונקציונליזם, תהיה ההבנה שכשאנו מדברים על נפש אנחנו מדברים על תוכנה אבל כשאנו מדברים על סובייקט אנו מדברים על תודעה (מבנה מוחי קונקרטי ששותף בתהליכים המודעים) שקולטת את התוכנה ואז נוצרת קוואליה.

    כלומר, הכרה שתופסת את הסינטקס ויודעת לקשר את הסינטקס הזה למושגים אחרים ולקאווליות וכך נוצרת סמנטיקה.

    וכך יוצא שרק מערכת שיודעת שהיא יודעת שהיא יודעת שהיא יודעת וכן הלאה… יכולה לעבור את החדר הסיני.

  8. erik Post author

    לא הבנתי מה זה “סובייקט” שתופס את התוכנה. מי זה? איש קטן בתוך הראש?

  9. Daniel

    סובייקט זו תודעה, הקוגיטו של דקארט.
    אני לא יודע מה מקור ההכרה, אולי מבנה מוחי שמשתתף בתהליכים המחשבה, אולי ״לולאה אינסופית מוזרה״ כזו כמו שמציע הופשטטר , אולי משהו אחר.

    אולי משהו רוחי, אני לא פוסל את האפשרות הזו למרות שאני לא נוטה אליה.

  10. erik Post author

    אז הפרדת בין נפש לתודעה -זה דומה לבעית נפש נפש של ג’קנדוף שתיארתי בפוסט. עמדה בעיתית מאוד לפי דעתי. עכשיו יש לך כבר גוף, נפש שהיא כמו תוכנה שרצה על הגוף ועוד תודעה ששולטת בנפש. והתודעה אצליך היא מסתורין לגמרי, אולי אפילו רוח (בוקר טוב דואליזם).
    אין בגישה זאת שום דבר חיובי.
    לעומת זאת אם לא מפרידים בין נפש לגוף ותודעה ומנסים להבין לעומק את כל ההיבטים האלה של יצור חי אפשר יהיה להגיע להבנות.
    כפי שהסברתי הבעיה בחלקה היא שהגדרות מפרידות מבלבלות ומייצרות מיסתורין יותר ממה שצריך.

    תכונות שציינתי -מכוונות ומודעות פנומנלית הן התחלה טובה, אם נבין אותן נבין את רוב הבעיה מבחינה קונצפטואלית לפחות. היישום הביולוגי זה כבר שלב הבא.
    יש גישה שמשלבת בין שיטות פנומנולוגיות למגעי המוח – נוירופנומנולוגיה. לפי דעתי אולי הזרם המעניין ביותר בתחום.

  11. daniel

    אמרתי, אני פחות נוטה לתפיסה הרוחנית, פשוט לא פוסל אותה על הסף.
    בכל מקרה, גם בפיסיקה למשל מתארים השפעה של חלקיק על חלקיק דרך שדה כוח שהוא בעצמו אינו פיזיקלי וחסר מסה לחלוטין, אפשר לקרוא גם לזה רוחני.

    אם דיברת בזכות הבהירות וחוסר המיסטיקה, היידגר והורסל הם ממש לא הדוגמא הטובה, שניהם הוגים לא ברורים עם עודף מיסטיות.

    בכל מקרה עוד לא הבנתי איך הפנומנולוגיה פותרת את הבעיה הפסיכו-פיזית, ואיך היא יותר טובה מהעמדה המקובלת של הנפש כתוכנה?

  12. erik Post author

    קודם כל השדה הוא כן פיזי., הוא מתפשט במרחב ויש נ וסחאות מדוייקות לחישובו. הקרטריון הישן של מה זה פיזי הוצע על ידי דיקרט גם – זה התפשטות במרחב.
    הוסרל לא מיסטי בכלל, אמנם קצת קשה להבינו בהתחלה, גם לא היידיגר. שניהם משנים את פוקוס החקירה והשינוי הזה הוא מוזר לנו כי התרגלנו לחשוב בדרך מסויימת.
    הדרך הזאת היא של האדם הנאיבי שמתעסק בדברים מסביבו בלי לשים לב לתהליכים שבכלל מאפשרים לו להיות בקשר עם העולם, להעניק משמעות לעולם.

    פנומנולוגיה בניגוד שתיאוריות “צעצוע” כמו נפש=תוכנה לא קובעת מה היא תודעה. היא אומרת את העובדה הפשוטה שלא משנה אם אתה מדען או פילוסוף או צייר, כל העולם שלך הוא בתודעה שלך.
    פנומנולוגיה לא אומרת אם העולם באמת קיים או לא, זה בכלל לא מעניין אותה בשלב זה, לא רלוואנטי. מה שחשוב הוא לראות מה הוא המבנה של תופעות העולם בתוך התודעה.
    אני לא יכול להבטיח שזה יקרב אותנו להבנה מכאנית כלשהי של תודעה (כמו איך לייצר אותה) אבל מה שכן בטוח זה מקרב אותנו להבין מה הם התהליכים הבסיסיים שעל ידיהם תודעה מקושרת עם העולם ומייצרת משמעויות.

    נוירופמנולוגיה לעומת זאת כן מתעסקת גם בצד של מחקר מדעי – על זה אתה מוזמן לקרוא לבד.

  13. שמשית

    מה לגבי האפשרות שלמעשה הכל הוא תודעה והגוף נמצא למעשה בתוך התודעה ולא התודעה בתוך הגוף? זה נותן מענה לדואליות?

    1. erik Post author

      זאת אפשרות אידיאליסטית. לפי גישה זו עולם החומר הוא תופעה בתוך התודעה.
      זה עונה על הדואליות אבל מעלה בעיות לא פשוטות לגבי העולם כולו.
      אני חושב שאפשר לפרש את זה בדרכים שונות וכעיקרון אני לא מתנגד לאפשרות זו.
      עדיין זה לא מסביר מה זה תודעה, שמבחינתי זו שאלה מעניינת ביותר.

Leave a Reply to Daniel Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>