תודעה חיה

משמעות החיים המלאים

יוצא לכם אולי לשמוע מאנשים לפעמים שהם עושים משהו בגלל שזה “מי שהם” והם לא מתכוונים להשתנות. משתמע מהם שאם ינסו לשנות את תגובתם, זאת תהיה בגידה באישיות שלהם, מעשה של חוסר כנות או לכל הפחות “זיוף”. אבל מה זה אומר בדיוק שזה “מי שהם”? האם “אני” הוא דבר מה קבוע שלא משתנה? ואם משתנה אז איך, למה ומי אחראי על השינויים האלה?

של מי האישיות הזו בכלל?

אדם חכם אמר פעם שמי שרוצה לשמור על זהותו ללא שינוי מפסיד את המרוץ לפני שעשה את הצעד הראשון. רובינו בשלב מסויים של החיים בוחנים את עצמינו ומנסים לקבל תמונה כלשהי של מי אנחנו, מה מיוחד בנו, מה הם הדברים שאנחנו טובים בהם יותר או פחות וכדומה (אם לא יצא לכם עד עכשיו אז כנראה שזה הזמן לעשות זאתSmile). אנחנו מגלים שיש בנו תכונות שונות, כלומר אנחנו נוטים להתנהג בצורות מסוימות בהקשרים שונים של החיים. דפוסים רגשיים מסוימים מלווים אותנו, הרגלים, ולא מעט אמונות. אנחנו רגילים לפרש סיטואציות בדרך מסוימת בהתאם למצבי הרוח או תחומי עניין דומיננטיים. יש בנו המון העדפות – אילו סוגי ספרים אני אוהב, תוכניות טלוויזיה וסרטים, נושאי שיחה, על מה אני סתם חושב כשאין לי משהו ספציפי לעשות, ממה אנחנו מפחדים, מה מעצבן אותנו ומה מושך. אפשר להמשיך עוד הרבה אבל נראה לי שאפילו דוגמאות אלה מספיקות כדי לנסות לראות שאין לנו מושג איך רבים ממאפייני האישיות הללו הגיעו אלינו. למה דווקא מאפיינים אלה? האם בחרנו בהם באופן מודע?

תראו לי איפה חתמתם שאתם רוצים לקבל בדיוק את החבילה הזו. כנראה שלא חתמתם. אז מי חתם?
ההורים שלכם כשהעבירו לכם את הגנים שלהם? לא. דמיון גנטי כמעט ולא אחראי לכל המאפיינים של אישיותכם מעבר לדברים מאוד בסיסיים וכלליים.

אז מי? אף אחד. החבילה שלנו היא מקרית לחלוטין.
שום דבר ממה שהגיע אליה לא עבר בקרה של מומחה אישיותי כלשהו. דברים פשוט נדבקו בגלל כלמני נסיבות. נולדתם במשפחה יהודית? סיכוי טוב שהמסורת היהודית תהיה משמעותית בדפוסי המחשבה שלכם. לא בגלל שהיא טובה יותר ממסורות אחרות, אלא כי במקרה נולדתם כאן. או שנולדתם במשפחה מוסלמית? אז סביר שאתם מחוברים מאוד לערכי המסורת הזו. מי שמנסה לקדם את ערכי המסורת שלו בלי שהוא מבין שהוא בכלל לא בחר בהם הוא כמו אדם שהיפנטו אותו וגרמו לו להאמין שתפוחים מסוג מסויים הם הדבר הכי טוב בעולם הפירות, והוא עם מרץ רב ואש בעיניים יוצא לרחובות לגלות לאנשים את “האמת” הנפלאה הזו. כך קורה גם עם ערכים אחרים, אפילו כאלה שנראה לנו שאנחנו חקרנו ובחרנו בעצמינו. להגיע לשורשי ההעדפות שלנו לוקח שנים של התבוננות עצמית, הטלת ספק ותשוקה לחופש פנימי.

כמובן שגם דפוסי ההתנהגות שלנו נוצרו בצורה לא מבוקרת זו. כן למדנו במשך החיים כמה דברים שכדאי להמנע מהם או להיפך כאלה שתורמים לנו, אך כל עוד זה נעשה תוך כדי החיים, בלי שהתחייבנו בפני עצמינו לגלות את האמת על אודות מי שאנחנו ולמה אנחנו ככה, גם הדברים שלמדנו מותנים באינסוף התניות, אמונות והרגלים אחרים ששולטים בחיינו. המכאניות שלנו שנבנתה במשך שנים רבות הינה כל כך חזקה שבלי שנסתכל על עצמינו מספיק זמן בעין בקורתית וספקנית שלא שופטת אלא רק שמה לב, לא נדע בכלל מי אנחנו באמת ולמה אנחנו חיים כפי שאנחנו חיים.

לכן מי שחושב שאם ישנה משהו בהשקפתו או התנהגותו יבגוד בעצמו דומה לאדם שחי בדירה שהוא כלל לא השתתף בעיצובה ולא בריהוטה, לא בבניתה ולא בצביעתה, אבל מפחד להזיז בה משהו כדי שהכול ישאר בדיוק כפי שהוא אוהב. יותר מזה ייתכן שלא נוח לו בכלל בדירה כי הספה משום מה חוסמת את הדלת והגג מטפטף, אבל מכיוון שהוא רגיל לחיות ככה במשך שנים, נראה לו שזה סך הכול בסדר והאחרים בטח חיים באופן דומה.

כאשר מבינים לעומק את המצב הזה, לא רק על ידי השכל, אלא עם כל המהות שלנו, באופן הכי מוחשי, כאשר מסתכלים על החיים שלנו בלי לנסות להתגונן או לברוח מהעובדות, וכאשר מבינים בו בזמן שאלה החיים היחידים שיש לנו, שזוהי המשמעות היחידה של הקיום עבורנו בעולם האינסופי והמסתורי הזה, כל מי שלא מת עדיין מבפנים מרגיש אז ריקנות ופספוס. האם זה כל מה שיש? ההרגלים האלה והחיים האלה שחשבתי שבחרתי, מסתבר שהם “בחרו אותי”. האם יכול להיות אחרת? האם אפשר לחוות הרבה יותר, לנהל את החיים בצורה אינטלגנטית יותר?

להתעורר ולקחת אחריות על החיים

אנחנו כל כך רגילים ל”מי שאנחנו”. איזה כיף זה שאנשים אחרים מצליחים לזהות ולהצביע על תכונות שאנחנו מכירים בעצמינו (תכונות שאנחנו אוהבים). זה נותן תחושה של “בית”, בו אני מארח אנשים אחרים והם יושבים על הרהיטים שלי ומדברים על השטיח היפה שתלוי לי על הקיר. תחושת השייכות הזו מרדימה אותנו וגורמת לנו להסתפק במה שיש. אנחנו בוחנים לפעמים דברים מסוימים בחיינו ומחליטים לשנות אותם, הרכב לא נוח, הכרס קצת מוגזמת, אבל אלה דברים שטחיים בדרך כלל שאין להם השלכות משמעותיות על “מי שאנחנו”.

אבל איך יכול להיות שאנחנו לא לוקחים אחריות על הדבר היחיד שהוא באמת חשוב? על החיים שלנו עצמינו? אפילו במשחקי מחשב בני אדם משתדלים לפתח את הדמות הוירטואלית שלהם כמה שיותר, שיהיו לה כל היכולות הכי מועילות במשחק, הטריקים והנשקים הכי שווים. אנחנו מתחרים עם דמויות של אנשים אחרים ורוצים למצות את המשחק באופן הכי עשיר (משחקים שוב ושוב על מנת לחקור את כל האפשרויות). תחשבו, מה אם המחשב היה מחליט באופן רנדומלי על גורלה של הדמות שלכם? זה כנראה עדיין היה “בסדר” והיינו עדיין ממשיכים לשחק, אבל כמה כיף שזה לא ככה ולמרות המקריות של המשחק אנחנו אחראים על כל מה שקורה בו.

אז איך זה שבחיים האמיתיים אנחנו לא רוצים לקחת אחריות ולהנדס את עצמינו בכל הרמות ולא רק בבחירות שטחיות שלא מכוונות את גורלנו? כדאי לנו לשאול את עצמינו שאלות שיכוונו את החיים שלנו בהתאם למה שאנחנו רוצים באמת. איזה גוף אני רוצה שיהיה לי בגבולות האפשרי? האם אני רוצה להיות יותר בריא ואנרגטי כדי שיהיה לי יותר כיף לחיות וכדי שאהיה מסוגל לנסות לעשות דברים חדשים? אילו רגשות אני רוצה שילוו אותי ביום יום, יצבעו את החוויות שלי ויתמכו בי בהשגת מטרותיי? אילו יכולות מנטליות של חשיבה וקשב אני רוצה לשפר כדי לפתוח את עולמי לרוחב ולעומק?
מהם ההרגלים שכדאי לי להפטר מהם ואלו אולי כדאי לי דווקא לאמץ? בנוסף, האם הדברים שאני עוסק בהם ביום יום (כולל המקצוע שלי) הם באמת הדברים שאני רוצה להשקיע בהם ו”לבזבז” את הפעם היחידה הזו שאני קיים בעולם עליהם? מה מעניין אותי ומרגש אותי הכי הרבה?

דע את עצמך

עוד לפני שנהיה מסוגלים לממש באמת את כל המטרות שנובעות מהשאלות ששאלנו, עצם חיפוש התשובה הוא תהליך של הכרות מעמיקה עם עצמינו. בניסיונות למצוא את התשובה האותנטית ביותר אנו מגלים שאנחנו יודעים מעט מאוד על עצמינו ומאמינים מעט מאוד ביכולתנו. לכולנו יש תירוצים למה המצב כמו שהוא הוא “בסדר” ולמה לא צריך להתאמץ ולעבוד קשה. זאת באמת עבודה לא קלה להיות אדם חופשי. אבל מי שטועם אפילו קצת את החופש שבהכרה ישירה של גבולותינו ובמתיחתם, את הריגוש של ראיה חדשה ורעננה של דברים, את העוצמה השקטה שבהתחברות למי שאני באמת – המרכז הזה שמאחורי כל הרעשים של האישיות המזויפת הזו שהתרגלנו אליה כל כך, כבר לא יכול לחזור אחורה ולהגיד שהוא לא מוכן להשתנות כי זה “מי שהוא”.

נקודה חשובה שנשמעת בהתחלה פרדוקסלית היא שאי אפשר לשנות ולהנדס את עצמינו לפני שקיבלנו את עצמינו. לקבל את עצמינו זה לא אומר לוותר על החופש והצמיחה המתמדת בחיים. לקבל את עצמינו פשוט אומר לא לכעוס על אותם דברים בנו שלא כפי שהיינו רוצים שיהיו. מודעות עצמית חייבת לבוא ממקום של קבלה – המצב הוא פשוט ככה וככה, אמנם זה לא אידיאלי אבל זה מה יש, אין מה לבכות על זה. עמדה זו עוזרת לראות גם את המקומות החשוכים ביותר בלי לפחד ולהכחיש אותם. רק אחרי שמיפינו את המצב הקיים בלי לשפוט אותו אנחנו יכולים להתחיל לייחס לו ערכים פרגמטיים של עלות-תועלת. כאן אנחנו הופכים למנהלים נבונים של עצמינו שמכירים את כל הצדדים החלשים ומתחשבים בהם על מנת לקדם את פרויקט החיים להצלחה הגבוהה ביותר האפשרית. זהו העסק שלנו. גם אם עם הזמן תהיה אפשרות לפטר את העובדים הפחות טובים ולזרוק את הציוד המיושן, אנחנו תמיד עובדים עם מה שיש כרגע ומנסים לשפר בלי להרגיש רע על הכישלונות והחסרונות של המצב הקיים. הרי כמו שאמרתי, כל הדברים הללו הגיעו לכאן לפני שקיבלנו את משרת המנכ”ל. אלה החיים שלכם, זה כל מה שיש לכם ויהיה לכם, תחשבו על זה.

המסע של החיים המלאים

אבל מאיפה מתחילים? לא כולנו בני 19 שיכולים להתחיל לנסות מה שבא להם ולהתנסות בכל טכניקה לשיפור עצמי שקיימת ברשת או בעיר שלהם. אין ברירה חייבים קודם קצת לחקור. בלי שיש לנו ידע מינימלי אנחנו נהיה תלויים ברחמנותו של המקרה. הכול מתחיל מהשכל – מזה שאנחנו מתחילים לחשוב בצורה שמחפשת ידע, אמנם ספקנים אבל גם נותנים סיכוי, בוחנים בכנות, ותוך כדי המחקר הזה, גם מקשיבים למה שאנחנו מרגישים כלפי הדרך שמציעים לנו המורים, המדריכים או הספרים השונים. שמאן אינדיאני בשם דון חואן (הדמות האהובה עלי) אמר שמה שחשוב הוא שהדרך תהיה עם הלב. זה אומר שנרגיש שהכיוון שבו אנחנו צועדים משחרר אותנו, מרומם את נפשנו ועושה אותנו לאנשים יותר חופשיים ומאושרים.

אז מה יותר מושך אתכם? הריהוט הישן הזה של אישיותכם שאליו התרגלתם עד כדי כך שנראה לכם שהוא מי שאתם, או ההזדמנות להיות אנשים חופשיים באמת – לגלות, לחוות, לגדול ולהוציא מהחיים האלה את הטוב ביותר? הבחירה בידיכם, והשעון מתקתק…

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>