תודעה חיה

על ידע והוויה

ככל שנתבונן אחורה בהיסטוריה האנושית, נוכל לראות שתמיד הייתה לבני האדם איזושהי השקפת עולם, האנשים תמיד רצו לדעת מהי המציאות ואיך היא פועלת. השאיפה לידע נבעה מאינטרסים
פרקטיים לחלוטין; על מנת להסתדר היטב בעולם ולדעת למה ניתן לצפות ממנו, רצוי שתהיה לנו מפה שעליה אפשר להסתמך בחיינו. אבל מה זה אומר “לדעת” משהו? מה הקשר בין המציאות האובייקטיבית כפי שהיא לבין המפה הזו שיש לאדם? המפה בוודאי היא לא המציאות אבל מעניין אותנו לדעת מה היא כן, ומהו הקשר שבין הידע שיש לנו על העולם  לבין העולם עצמו.

במשך אלפי שנים הופיעו מסורות פילוסופיות שונות שניסו להתמודד עם השאלות האלו במסגרת תורת הידיעה (בכינוייה הפורמליים : גנוסיולוגיה או אפיסטימולוגיה).
במאמר זה אני רוצה לדבר על הטעות הגדולה שמלווה את התפיסה שלנו לגבי האפשרות של ידע אובייקטיבי ולגבי הטבע של ידע בכלל; טעות שגם היום שולטת באופן מוחלט על בני אדם שלא עוסקים בפילוסופיה, וגם על לא מעט פילוסופים ומדענים בעולם.

  :הנה הטענה שמטעה את האנושות במשך אלפי שנים

“התפיסה שלנו והידע שלנו של העולם משקפים את המציאות. נפש היא המראה של העולם. המראה הזו יכולה להיות לא מדויקת, קצת מעוותת, מטעה לפעמים ולא נקיה מספיק אבל בסופו של דבר מדובר על שיקוף של מציאות שנפרדת מאתנו לחלוטין. על ידי תיקון של הטעיות הנובעות מחוסר דיוק של המראה ניתן להגיע בסופו של דבר לתמונה שמשקפת בדיוק רב את העולם החיצוני”.

טענה זו מרגישה לכולנו פחות או יותר נכונה – הרי אם אני עכשיו רואה עץ, ניתן להגיד שהעץ הזה משתקף בנפשי. העץ נמצא “שם” בדיוק כפי שאני רואה אותו, ואני נמצא “כאן” ומשקף אותו במוח שלי. אנחנו מרגישים שהעולם כפי שאנחנו תופסים אותו נשאר בדיוק אותו עולם גם כשאנחנו לא תופסים אותו, כמו שהחפץ המשתקף במראה אינו משתנה כלל בעקבות זה שאני מוציא את המראה מהחדר.
(מטפורה של דימויים [Images] שולטת היום בתחום של מדעי העצב הקוגניטיביים. זה נחשב לדבר טריוויאלי להגיד שיש לי במוח דימוי או תמונה של אובייקט מהעולם החיצוני. כאן לא נעסוק בכל הבעייתיות הספציפית לשימוש במטפורות לא “טבעיות” במדעי הטבע).

למרות שזה מרגיש נכון, זוהי ספקולציה חסרת בסיס רציונלי. איך זה אפשרי שאדם או מוח של אדם, שהם רק חלק קטן מהעולם כולו, יהיו מסוגלים לשקף את העולם? מה זה בכלל אומר “לשקף” משהו? בגרסה הרכה יותר של הטיעון מדובר על מיפוי ולא על שיקוף, אבל גם כאן מדובר על הפרדה מוחלטת בין העולם לבין המכניזם הממפה אותו. בעקבות הפרדה שכזו הנפש נראית כישות אידיאלית, ניטרלית כלפי העולם, כמו רוח אלוהית שמתבוננת בעולם מהצד בלי להיות חלק ממנו, בלי מעורבות בו. רוח בעלת יכולת קסומה של ראית המציאות.

לא סתם הזכרתי את תפיסת הנפש כרוח חסרת התגלמות ביולוגית קונקרטית. דתות שונות מדברות על אל שרואה את המציאות כולה כפי שהיא, כאשר האדם הוא “גרסת פרומו” של האל – ראייתו מעוותת וחלקית אבל בסך הכול נבדלת מראיתו של האל רק בדרגה. אם אלוהים הוא המראה המושלמת, האדם הוא מראה סדוקה ואם נסדר אותה קצת נגיע לראיה האלוהית. תפיסת הנפש כמראה שמשקפת את המציאות מותנית במידה רבה בדימוי הזה של “המשקף האידיאלי” האלוהי. אבל מה נשאר לנו לאחר שהבנו שלא קיימת שום ראיה אלוהית וכל העניין של שיקוף המציאות הוא מיתוס חסר כל בסיס ריאלי?

נשאר לנו האדם האמיתי החי. ולכן אם נרצה להבין מה אדם יכול לדעת יש להתייחס אליו כמו אל כל אורגניזם חי שהוא. יש להגיע לתורת ידיעה בעלת בסיס שתואם את האופן בו פועלים אורגניזמים ביולוגיים. יש להבין איך בדיוק מערכת ביולוגית באה במגע עם הסביבה שלה ואיך המגעים הללו מיוצגים על ידה.

אבל לפני שנדבר על ביולוגיה אני רוצה לציין כמה אבני דרך פילוסופיות:

שורשים פילוסופיים של הידע

חכמי הזרם האידיאליסטי-רציונליסטי, החל מאפלטון, ראו את הקרקע היציבה של הידע בתבונת האדם, המסוגלת לתפוס אמיתות אבסולוטיות ונצחיות בעולם. מתמטיקה שירתה להם דוגמא מושלמת לסוג של ידע שהוא לא על אודות איזושהי תופעה מקרית בעולם, אלא מהווה מערכת חוקים אבסולוטיים, שניתן להגיע אל הבנתה על ידי חקירה שכלית נקיה מכל נתוני החושים. לפי קו מחשבה זה אי אפשר להגיע לידע אמיתי דרך ההתנסות החושית. החושים שלנו נחותים לעומת התבונה הטהורה שמצליחה להתבונן באמיתות האבסטרקטיות הכלליות שעל פיהן פועל העולם (כמו האידיאות של אפלטון עצמו).

אבל אם החושים אינם נותנים לנו ידע אמיתי כיצד השכל מצליח להגיע אליו? לפי הרציונליזם זה קורה לפי עקרונות מולדים כלשהם.

הזרם האמפירציסטי (ההתנסותי) הוא ההיפך הכמעט מוחלט מהרציונליסטי. לפי הוגים מהזרם הזה אין לנו שום מקור לידע חוץ מההתנסות שלנו בעולם. כל מה שאנחנו יודעים, אנחנו יודעים דרך החושים. כל הידע נרכש במשך החיים. דייויד יום פיתח את קו המחשבה הזה עד לסיומו האבסורדי – כל החוקים והעקרונות שנראה לנו כי קיימים בעולם הם פרי הרגל של הנפש שלנו. כי אם רק מה שאני חש הרגע הוא הדבר האמתי , כל הכללה הינה שרירותית לגמרי, אפילו עקרון ה”סיבתיות” לא באמת קיים בעולם, פשוט התרגלנו לחשוב שאם מתרחש אירוע כלשהו ואז קורה מיד אירוע אחר אז כנראה יש קשר של סיבה ותוצאה ביניהם.

המהפכה של קאנט ופרגמטיזם

היה זה רק עניין של זמן עד שאחד הפילוסופיים הגאוניים של כל הזמנים, עמנואל קאנט, יבקר את שתי הגישות ויציע סינתזה מורכבת שלהן. בספרו פורץ הדרך- “בקורת התבונה הטהורה”, קאנט מראה שאמנם כל הידע שיש לנו מגיע מהחושים, אך הידע הזה חייב להיות מאורגן איכשהו בהתאם לחוקי הנפש המולדים. הנפש כופה את חוקיה על העולם, זוהי הדרך היחידה בה היא יכולה לארגן את המידע החושי. המרחב והזמן לפי קאנט הם “משקפיים” של הנפש, לא מאפיינים של עולם אובייקטיבי כפי שהוא. העולם “כפי שהוא” אינו ניתן לידיעה. מה שאנחנו תופסים הוא תוצר האינטראקציה בין העולם לבין הנפש, ההשפעה של הדברים “בחוץ” על החושים שלנו. כל מה שאנחנו יכולים לתפוס הוא עולם התופעות שמאורגן בהתאם לתבניות החוקים הנפשיים הקבועות, שגם הן אינן נגישות לנו (אי אפשר לראות את העיניים של עצמנו).

המהפכה של קאנט בתורת הידיעה היא צעד משמעותי בדרך מראיה נאיבית של שיקוף העולם (על ידי החושים או על ידי התבונה הטהורה) אל ההבנה שמה שאנחנו יודעים הוא פרי אינטראקציה של הנפש עם העולם. ידע אינו תהליך פאסיבי של קליטת מידע, אלא יותר דומה לבניה אקטיבית, קונסטרוקציה של המציאות. מסורת זו של חשיבה תרמה המון גם במאה ה20 להעמקה של הבנתנו את טבעו של הידע המדעי-תיאורטי.

הצעד הפילוסופי הבא והמכריע במאה ה20 הוא התפתחותו של “פרגמטיזם” כגישה פילוסופית חדשה שעקרונותיה לגבי תורת הידיעה מסתדרים באופן מושלם עם תובנות שמגיעות מביולוגיה מודרנית. לפי הפרגמטיזם כל הפעולות שבני אדם (וחיות אחרות) מבצעים מונעות על ידי אינטרסים קונקרטיים של פתרון בעיות המופיעות מעצם זה שאנחנו צריכים להתמודד עם העולם. אנחנו מנסים לפתור בעיה כלשהי ואת הפתרון המוצלח ביותר אנחנו מקבלים בתור “אמת” על העולם (בתחום הקשור לבעיה ספציפית זו). זה אומר שגם ידיעה היא לא תהליך ניטרלי של שיקוף או קליטת מידע מהעולם, אלא הכללה של פעולות מוצלחות שלנו עצמנו בתוך העולם. המובן של “אמת” עובר כאן שינוי מהותי – אמת היא לא תיאור של מצב אובייקטיבי כפי שהוא, אלא תיאור של פעולות מוצלחות שלנו בניסיון לפתור בעיות. נתוני החושים הם לא “ידע מדויק” או “לא מדויק”, אלא אינם ידע בכלל. נתוני החושים הם תמרורים שמכוונים אותנו בהתמודדות עם האתגר ההישרדותי. עבור פרגמטיסט כל טענה שהעולם הוא חומרי או רוחני היא ספקולציה חסרת תועלת, פנטזיה של מי שמחפש עקרונות אובייקטיביים או סובייקטיביים כלליים. מה שעובד עבורנו הוא האמת היחידה, אבל זוהי אמת שמדברת על הצלחתנו, לא על מאפיינים אובייקטיביים של העולם בנפרד מאתנו.

בנקודה זו של הסיור הפילוסופי יהיה זה קל מאוד לעבור לתובנות מדעיות בעניין.

ביולוגיה של הידע

שני ביולוגים צ’יליאניים–אומברטו מטורנה ופרנציסקו ורלה חקרו במשך שנים רבות את תחום האפיסטימולוגיה (תורת הידיעה) של מערכות ביולוגיות. מטורנה התעניין בשתי שאלות גדולות מתחילת הקריירה שלו: “מה מאפיין חיים, ומה מאפיין קוגניציה של יצור חי?” יחד עם תלמידו (ורלה) הם הגיעו לתובנה שהארגון המיוחד של כל צורות החיים מגדיר את אופי האינטראקציות שלהם עם הסביבה. כל מה שאורגניזם “יודע” תלוי באופן בלתי נמנע באופי זה.

יצורים חיים מאורגנים כך שלמרות היותם פתוחים לסביבה מבחינה אנרגטית-פיזיקלית (כלומר יש כל הזמן חילוף חומרים עם הסביבה) על מנת שיוכלו לשמור על האחדות האינדיווידואלית שלהם (האוטונומיה), הם סגורים מבחינה פונקציונלית בתוך עצמם באופן מעגלי. זה אומר שאם נסתכל אל תוך האורגניזם נראה שכל המערכות הפנימיות שלו מאורגנות באופן שמאפשר להן להשתתף בתהליך ייצור ותחזוקה של שאר המערכות. האורגניזם מייצר את עצמו ומתחזק את עצמו באופן מעגלי. לדוגמא הממברנה של התא מאפשרת את קיומו של תא עצמאי, היא מפרידה בין הפנים של התא לבין העולם החיצוני וגם אחראית על הכנסה והוצאה של חומרים מהתא. עם זאת הממברנה עצמה מיוצרת על ידי התא, היא תלויה בשאר פעילות של התא שאותו היא מתחזקת. זהו סוג המעגליות שמופיע בכל המערכות הביולוגיות והוא מתואר בעבודות של מטורנה וורלה בתור עיקרון ה”אוטופויזיס”.

מהארגון האוטופויטי של אורגניזם נובע אופי האינטראקציה שלו עם הסביבה. האורגניזם תמיד נמצא במצב פעיל, תת המערכות שלו עובדות כל הזמן ומטרתן היחידה היא לשמור על האיזון הפונקציונלי הפנימי המעגלי של האורגניזם. כל השפעה חיצונית על האורגניזם מייצרת סטייה במשתנים מסוימים במערכת,  ולכן המערכת מתקנת את התנהגותה הפנימית על מנת לשמור על האיזון ההכרחי להתקיימותה. אין למערכת שום מידע על מה שקורה “מבחוץ”, כל מה שהיא יודעת זה מה קורה “מבפנים” ומה השתנה בפנים כתוצאה מהשפעה כלשהי מבחוץ. זה אומר שמה שאורגניזם מייצג הוא תמיד שינויים פנימיים שלו עצמו, ביחס אליהם הוא משנה את ההתנהגות שלו כאשר המטרה של השינוי היא שמירה על האיזון הפנימי.

עד כאן נשמע כאילו כל זה קשור רק לאורגניזמים פרימיטיביים כמו תא בודד, אבל האמת היא שגם מערכת עצבים אנושית פועלת באותה צורה בדיוק. מערכת עצבים אנושית נבדלת בכך שהיא מסוגלת לייצג יחסים שונים בתוך עצמה ובכך “לשקף” את מצבה של עצמה.
עם זאת, גם למערכת עצבים אין קלט מבחוץ במובן שבו משתמשים מעריצי “מטפורת המחשב”; היא סגורה בתוך עצמה באופן מעגלי וכל שינוי בה מיד גורם לתגובת שרשרת ששומרת על איזון ברשת כולה.
נסתכל למשל על ראיה – נהוג להגיד שהעין היא מקום כניסה של קלט חושי שעובר אל תוך המוח ומעובד שם. לפי סכמה זו יש מידע מוכן מחוץ למוח ש”רק מחכה” שהעין תקלוט אותו והמוח יפענח אותו. אבל האמת היא שאם מסתכלים על כל הקשרים הפנימיים במערכת הראיה שבתוך המוח, רואים כי המערכת נמצאת במצב פעיל כל הזמן ו”מקבלת מידע” לרוב מחלקים אחרים של המוח, ורק חלק קטן של המידע מגיע מהעין.
מה שקורה כאן הוא בדיוק מה שקורה בכל מערכת ביולוגית אחרת – הרשת פעילה כל הזמן ומכוונת לשמירת מעגליות פנימית, אין לה שום דרך לחרוג החוצה אל העולם. כאשר קולטנים בתוך העיניים מגורים על ידי האור מתרחשת סטייה במשתנים פנימיים, משהו מבחוץ שינה את תצורת האקטיבציה של הרשת. מכיוון שלשינוי כזה יש ערך התנהגותי (כלומר, מיוחסת משמעות לשינוי זה) הוא מיוצג בתוך המערכת. שוב חשוב להדגיש שמה שמיוצג הוא לא האובייקט החיצוני, אלא תוצר הסטייה הפנימית שקרתה בעקבות השפעה חיצונית כלשהי.

השאלה המתבקשת כאן היא האם מה שמיוצג על ידי האורגניזם (מה שאורגניזם תופס או יודע) הוא לא משהו שמאוד דומה לדבר עצמו? האם כל אותם אינסוף ייצוגים של סטיות במשתנים פנימיים ופעולות מוצלחות לאיזונם (כמו בפרגמטיזם) לא משקפות בסופו של דבר במידה מדויקת את העולם כפי שהוא?

עולם אובייקטיבי מהו?

עולם חיצוני אובייקטיבי כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליו הוא אבסטרקציה שהאורגניזם ממציא כדי להכליל את כל ההשפעות שמקורן אינו נמצא בתוכו. עבור האורגניזם קיים רק “העולם שלו” שהוא שדה האינטראקציות האפשריות שלו עם הסביבה. לכל יצור חי בהתאם למבנה הפנימי שלו יש רשימה מוגבלת של אינטראקציות אפשריות עם הסביבה והרשימה הזו מגדירה וממצה את הנישה הקוגניטיבית של האורגניזם הנתון – את המציאות שלו. כמובן שאין שום הבטחה שהרשימה הזו של הדברים הרלוואנטיים לאותו אורגניזם תמצה את כל מה שקיים בעולם. לעולם יכולים להיות אינסוף מאפיינים שאינם רלוואנטיים לסוג האינטראקציות שיש לנו עמו.

יותר מזה – ניסויים ממוחשבים במדעי הקוגניציה הראו כי כאשר תוכנה בעלת אוטונומיה מסוימת ומבנה פנימי (לוגי) כלשהו “נזרקת” אל תוך מרחב וירטואלי של מידע כמעט כאוטי, היא מייצרת לעצמה “מפה של העולם” בהתאם למבנה הפנימי שלה עצמה. הפלט של התוכנה הזו הוא דוגמא ל”איך העולם נראה בעיניה” והוא נראה כמו תבנית מסודרת של חוקים. רק אנחנו מבחוץ יודעים שהחוקים הללו לא באמת מאפיינים את הסביבה הוירטואלית שיצרנו, אלא את התנהגות הפנימית של התוכנה כתוצאה מאינטראקציות שלה עם הסביבה ובהתאם למבנה הפנימי הלוגי שלה (זוכרים את קאנט?).

אז נראה שלא רק שיכולים להיות בעולם אינסוף דברים שלא ניתן לדעת, אלא שגם מה שאנחנו יודעים הוא בסך הכול מבנה פרקטי של ניהול עצמי בנסיבות המשתנות, ולא שיקוף של “מציאות אובייקטיבית”. התנגדות אפשרית למסקנה זו היא מתחום האבולוציה – איך זה יכול להיות שהסתגלות של מיליארד שנים לא הובילה למיפוי מדויק של העולם? אם הידע שלנו הוא לא אובייקטיבי לא ייתכן שהיינו שורדים.

האמנם? קל מאוד להפריך התנגדות זו. ברירה טבעית אינה מחפשת פתרונות טובים ביותר, זאת לא תחרות בערוץ 2. כל מה שברירה טבעית מהווה הוא סינון אורגניזמים שנכשלים בפתרון אתגר הישרדותי כלשהו, מין קו אדום שאסור לחצות. כל עוד הפתרון מספיק טוב (לא חוצה את הקו האדום) לברירה טבעית אין שום עניין בו. אם מספיקה לי מפה דו ממדית של העיר כדי להגיע למסעדה שאני אוהב, היא עוברת את הברירה הטבעית. זה לא אומר כמובן שהעיר היא דו ממדית, פשוט המידע לגבי המימד השלילי אינו רלוואנטי למשימה זו. לאורגניזם יש גם רשימת משימות הישרדותיות, והיכולות הקוגניטיביות שלו הן פתרונות מספיק טובים לביצוע אותן משימות בצורה שלא חוצה את הקו האדום של ברירה טבעית.
אין האבולוציה מבטיחה דיוק בייצוג העולם, כל מה שהיא מבטיחה הוא שנפעל באופן שאינו פחות טוב מהמינימום הנדרש להישרדות בתנאים מסוימים. זה הזמן להתחיל לסכם:

סיכום ומסקנות

המטפורה של נפש כמראה של העולם נובעת מאי הבנה של הקשרים פרגמטיים, אקטיביים וביולוגיים של המושג “נפש”. בני אדם כמו גם כל צורות החיים הם יצורים אקטיביים, בעלי תלות חזקה ביותר בין הארגון הפנימי שלהם (ביולוגי בכלל ומנטלי בפרט) לבין מה שהם יודעים ומה שהם בכלל מסוגלים לדעת. במובן זה ההוויה שלנו קובעת את הנישה הקוגניטיבית שלנו, את המציאות שעמה אנחנו יכולים להיות במגע, ומה ניתן לדעת ולהבין. סביר להניח שאם מתרחש שינוי בנורמות הפנימיות של אורגניזם חי ,כלומר במשתנים משמעותיים של האיזון הפונקציונלי שלו, גם סוגי האינטראקציות שלו עם העולם משתנים– מה שהוא ידע פעם עכשיו הוא “יודע אחרת”, מייחס לזה משמעות אחרת. ומה שהוא לא היה מסוגל לדעת פעם כי זה לא היה רלוואנטי לאיזון הקודם, הוא יכול לדעת עכשיו אם זה רלוואנטי לאיזון החדש. שינוי בתוך האורגניזם משנה את משמעות הידע שיש לו ומשנה את שדה הידע האפשרי שלו.

נראה שרעיון דומה הוצג לפני מאה שנים על ידי המיסטיקן גיורגי גורג’ייף– ההוויה של אדם קובעת את סוג הידע שהוא מסוגל לקלוט ולהבין וגם את המשמעות האישית שיש לידע כלשהו עבור אדם. אדם הוא לא כונן מחשב שצובר מידע באופן ניטרלי, אלא אורגניזם שמייצר משמעות בהתאם למגעים שלו עם העולם, שבתורם מותנים בעולמו הפנימי, לא רק בהקשר של ידע אחר שיש לו, אלא גם של מאפייני רמות הארגון העמוקות ביותר של נפשו.
התפתחות האדם אם כך כרוכה בשינויים באיזון הפנימי הזה שמאפשרים סוגי יחסים חדשים של האדם עם עצמו ועם העולם. מה ואיך אפשר לדעת תלוי במי שאנחנו, לא מכיוון שאנחנו מראה לא מספיק מדויקת של המציאות, אלא משום שבהתאם ל”מי שאנחנו” ברמה הביולוגית (והפסיכולוגית בסופו של דבר), נוצרת המשמעות של העולם עבורנו, מוגדרת הנישה הקוגניטיבית שלנו ונוצרות אותן הכללות של מגעים מוצלחים שלנו עם הסביבה החיצונית והפנימית שנהוג לקרוא להן בשם “ידע”.

10 thoughts on “על ידע והוויה

  1. Daniel

    היי אריק, פוסט מעולה.

    בקשר לפרגמטיזם, אם כל סוג של ידע על העולם הוא רק פונקציה הישרדותית של האורגניזם אזי גם הדעה הזו עצמה והיסודות המחשבתיים עליהם היא מונחת גם הם אינם מייצגים אמיתה אלא רק פעולה הישרדותית , אם כן איך נוכל לדעת שהעולם ״באמת״ מתנהל כך?

  2. erik Post author

    הי דניאל, תודה על הפידבק.
    זאת שאלה מצויינת. כרגע עולות לי שלוש אפשרויות :
    1) אמת שהיא מעבר לאמת הפרגמטית אינה נגישה אף פעם. גם התאור שאני נותן הוא פשוט התאור הכי טוב שאפשר לתת במסגרת הפרקטיקה האנושית. אי אפשר לבקש ליותר מזה במסגרת מדעית -רציונלית כלשהי.
    2) אין דבר כזה אמת שהיא מעבר לאמת הפרגמטית. כלומר לא קיים עולם אובייקטיבי מוצק כלשהו שלא תלוי בתופס. העולם במהותו הוא כזה שלא ניתן להפריד בינו לבין התודעה. זה לא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, זה משהו שונה מהמושגים הרגילים שלנו.
    3) אמת שמעבר לאמת הפרגמטית כן קיימת וקיימת אפשרות לחוות אותה באופן מיסטי כלשהו, אבל כפי שאמר ויטגנשטיין: “על מה שאי אפשר לדבר, לגביו יש לשתוק”. :)

  3. daniel

    סעיף 1 ו2 אינם עונים באמת על השאלה, וסעיף 3 מיסטי מדי
    אני חושב שאולי אפשר לפתור את העניין בכך שנבין שהפרגמטיזם אינו היסוד המחשבתי, אלא כלי המחשבה שלנו, לוגיקה, סיבתיות ועוד.
    ואז הניואנס היחיד שיהיה הוא שהתורה הפרגמטיסטית שנבנתה על אותן עדני המחשבה אינה יכולה “לסתור” את הלוגיקה או הסיבתיות אלא רק לאשש אותן, או להסביר מאיפה הן באו ולמה הן נכונות.

  4. erik Post author

    1) אם הבנתי נכון את השאלה, אתה שואל האם אמת פרגמטית לא מתארת את העולם כפי שהוא באמת עובד. אם ככה אז סעיף 1 אומר “כן” אבל אין לנו שום דרך אחרת, העולם אינו ניתן לידיעה מעבר לאמת הפרגמטית. סעיף 2 אומר שעצם ההנחה שהעולם “מתנהל באופן סיסטמי כלשהו” היא שרירותית – אנחנו בתור בני אדם מרגישים מאוד בנוח עם מחשבה שהעולם “מתנהל איכשהו” אבל זאת לא הנחה הכרחית ובטח לא אמפירית, זאץ הנחה שגם היא פרגמטית סך הכול. לגבי 3 – מיסטיקה ופרגמטיזם לא סותרים זה את זה כמו שאמר צ’ארלז פירס מאבות הפרגמטיזם (כל מה שעובד הוא בסדר גם אם הוא לא נראה הגיוני).

    2)לגבי לוגיקה – יש מסורת ארוכה של פילוסופים שניסו להסביר למה לוגיקה הכרחית, למה לא ניתן לדמיין שאי לא עובדת ובזכות מה בכלל היא עובדת. פילוסופים מאז הגל ועד האנליטיקאים של מאה 20 ניסו לתת ללוגיקה סטטוס אונטולוגי הכרחי – כאילו העולם פשוט בנוי באופן לוגי. אצל ויטגנשטיין המוקדם העולם כולו הוא מערכת לוגית של אפשרויות שמתממשות בהתאם לחוקי לוגיקה.
    עם זאת גישות אלה הופרכו. ויטגנשטיין המאוחר למשל עצמו מראה שהערצת לוגיקה נובעת מאי הבנה של אופן הפעולה של המחשבה ושפה שלנו. אצלו לוגיקה היא הדקדוק של השפה. השפה שלנו בנויה ככה שהיא כוללת בתוכה חוקים לוגיים מובנים. אפילו המתמטיקה היא סך הכול שפה שכוללת כמה הגדרות בסיסיות (כמו מספר ופעולות בסיסיות) ואנחנו רק מגלים מה הן ההשלכות של הגדרות אלה כאשר בונים כלים מתמטיים חדשים. גם כאן אין למתמטיקה שום סטטוס מיוחד בעולם, זאת רק שפה שהמצאנו לצרכי עזר (כשהשכל לא מצליח לתפוס קשרים מורכבים).
    לגבי הסיבתיות – יש פירושים שונים של מה זה בדיוק אומר ולא מעט ביקורת עליהם (החל מיום וקאנט). כנראה שסיבתיות בכל זאת היא כן כלל אוניברסלי אבל להגיד שבעולם יש סיבתיות זה כמעט לא להגיד כלום.

  5. daniel

    הקושי שלי הוא באימרה שלך: “אנחנו בתור בני אדם מרגישים מאוד בנוח עם מחשבה שהעולם “מתנהל איכשהו” אבל זאת לא הנחה הכרחית ובטח לא אמפירית”

    כאתה אומר דבר כזה אתה בעצם שומט את הקרעקע עליה המשפט עצמו עומד.
    המשפט עצמו מתיימר לתאר את דרך אמיתה.
    כשאתה אומר: “הנחה הכרחית” אתה מתכוון להכרח לוגי ומניח את הלוגיקה.
    כשאתה אומר: ” אמפירית” אתה מניח כ”כ הרבה הנחות, החל מסיבתיות וכלה בנכונות סטטיסטית.

    להגיד שהפרגמטיזם מבין שהעולם הוא שרירותי זה משפט חסר משמעות כי ההנחה עצמה עומדת על יסודות לא שרירותיים.
    ואם הם כן כאלה אזי הדעה עצמה מופרכת.

  6. erik Post author

    אני מבין את הקושי שלך. זה באמת לא קל לראות שמשהו שכל כך מרגיש מובן מאליו הוא לא כזה. זה דורש הבהרה.
    לגבי הכרחי ואמפירי :
    1) כאשר אני אומר שזה לא הכרחי, זה אומר שהעולם לא חייב להיות מסודר באופן תבוני כלשהו שניתן להבנה על ידי השכל. לוגיקה היא כלי של השכל. העולם לא חייב להתחשב בשכל שלנו. כל מה שדרוש הוא שבאופן כלשהו השכל שלנו יספק כלים מספיק טובים להשרדות.
    תדמיין עולם אבסטרקטי של צורות גאומטריות. בעולם זה קיים “שכל” שהוא תופס קוים ישירים בלבד. שכל זה מחפש חוקים שלפיהם קוים ישרים אלה מרכיבים את העולם. אבל בפועל למשל העולם מורכב מאינסוף עקומות שפזורות רנדומלית וגם משנות את צורתן ולפעמים אף נעלמות. עם זאת בשביל השכל של קוים ישירים מספיק שבמרחב הקטן בו הוא נמצא ולצרכים המזערים שלו מספיק לו “לעגל” ולהשתמש בקוים ישרים. אם השכל הזה מספיק מתנשא הוא גם יחשוב שכל העולם בנוי מקוים ישרים הרי איך זה יכול להיות שהעולם יהיה שונה מאיך שהשכל הזה עובד. עצם הרעיון של “עקומה” לא מיישב עם ה”לוגיקה” של השכל הזה.

    עכשיו חזרה לעולם אמתי – אין לנו שום זכות לטעון שהיקום פעול בדרך שבה אנחנו חושבים. זה כמו לחשוב שאלוהים ברא את העולם בשבילנו – סימן של התנאשות ויומרנות אנושית. מה שנשאר לנו זה לנסות להבין איך בדיוק אנחנו חושבים ומה זה אומר מבחינתינו לדעת משהו.

    2) עם האמפיריות זה יותר קל – כלי אמפירי יחיד שיש לנו בשביל “לגלות” חוקים זה אינדוקציה. אבל מה זה אינדוקציה טובה? לשאלה זו אין תשובה. אי אפשר להוכיח אמפירית שהעולם הוא ככה וככה, אפשר רק להפריך שהוא לא ככה אם מוצאים דוגמה מפריכה.

    נובע שלהניח שהעולם מסודר באופן לוגי כלשהו זו הנחה לא הכרחית (אין לנו זכות לטעון את זה רק כי השפה שלנו לוגית) ולא אמפירית (אין לנו דרך להוכיח את זה על ידי עובדות כלשהן).

    פרגמטיזם לא מתיימר להגיד על העולם שהוא ככה או ככה. כל הנקודה פה זה להגיד מה אנחנו בתור בני אדם מסוגלים לעשות ולא לספר סיפורים על התנהלות אוניברסלית של היקום.

  7. daniel

    עוד פעם.
    הגעת למסקנה שהמיבנים המחשבתיים שלנו כמו הלוגיקה אינן מתארים את הדרך בו העולם עובד. (או לכל הפחות אינן וודאיות בקשר לכך
    המסקנה הזאת נבנתה על מערך טיעונים והנחות שהנחת, חלקם גלויות חלקם סמיות.

    עכשיו אני שואל: אם הלוגיקה עצמה מוטלת פה בספק לגבי ההכרה של הדרך בה העולם עובד אזי יוצא שאתה לא יכול להשתמש פה בסילוגיזם, ועל כן המסקנה שלך לא תקפה.

    בהנחה שהלוגיקה לא תקפה כל מה שאתה יכול להגיד זה- שאין לך מושג אם העולם עובד ככה או לא.
    אבל מכאן ועד להסיק שהאמת זה רק מה שעוזר לנו לשרוד הדרך ארוכה מאוד ואולי בלתי אפשרית.

  8. erik Post author

    נו אבל זה בדיוק מה שאמרתי – אין לנו מושג איך העולם באמת מתנהל. אבל כן יש לנו מושג מה עובד עבורינו. אני יודע שאם אני אלחץ עכשיו על אנטר התגובה הזו תשמר – זה עובד :)
    אז אם אין לנו מושג (ולא יכול להיות גם) איך הדברים “בפועל” אבל כן יש לנו אפשרות לראות מה עובד עבורינו יש לך שתי אפשרויות : להתאכזב ולא לעשות כלום או להתעסק במה שאתה כן יכול – בפרגמטיזם.
    האם מעבר לזה העולם בכל זאת מנוהל איכשהו? שוב – לא יודע ואין גם דרך לדעת, אבל אין שום סיבה להניח שכן (חוץ מזה שבא לנו שיהיה כן).

  9. Daniel

    אני מסכים עם הקביעה שאין לנו אפשרות לדעת באמת מה קורה בעולם ה״ממשי״ אבל סביר שאם בעולם כמו שאנו תופסים אותו ישנה חוקיות מסויימת, כך גם העולם כשלעצמו הוא לא לגמרי רנדומלי ומתנהל עי תכונות מסויימות או חוקיות.

    זה לפחות הטענה של ראסל כנגד האידאליסטים

  10. erik Post author

    השאלה למה אתה מתכוון על ידי “חוקיות מסויימת”. באמת לא סביר שהעולם כאותי לחלוטין. אבל חוקיות שלו יכולה להיות שונה כל כך מכל דבר שניתן לעלות על הדעת שמבחינתינו זו חידה אינסופית.
    המטרה של המאמר היתה מצד אחד לחשוף את המגבלות של הידיע שלנו ומצד שני להראות שיכולות להיות רמות ידיעה שונות בהתאם לצורות הוויה שונות.
    אני חושב שאדם שמנסה להכיר את עצמו לעומק, לא רק באיזה מובן פסיכולוגי, אלא במובן בסיסי יותר (פנומנולוגי אולי) מסוגל לגלות משמעויות חדשות על העולם. לזה רומזות כל המסורות העתיקות של פיתוח תודעה שנסמכות על ניסויים פסיכו-פיזיים של אלפי שנים.

Leave a Reply to daniel Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>